ריפוי עצמי הוא לא קסם, הוא מדע: הפילוסופיה מבוססת הראיות של דן לוסטיג

המונח "ריפוי עצמי" מעורר אצל רבים תגובה אמביוולנטית. מצד אחד, הוא נושא הבטחה עמוקה לעוצמה, אוטונומיה ותקווה. מצד שני, הוא עלול להישמע ערטילאי, רוחני מדי, ואולי אפילו להיתפס כקשור לעולמות ה"ניו-אייג'" שאינם נטועים במציאות המדידה. הספקנות הזו מובנת. בעולם המקדש את המדע, הנתונים וההוכחות, אנו דורשים יותר מאמונה; אנו דורשים מתודולוגיה, היגיון ותוצאות שניתן לאמת. בדיוק בנקודה הזו, שבה ספקנות פוגשת אפשרות, ניצבת שיטת "רפואת על" שפיתח דן לוסטיג. גישתו הייחודית באה לקחת את מושג הריפוי העצמי, להפשיט ממנו את כל המיסטיקה, ולחשוף את המנגנון המדעי, הלוגי והמבוסס-ראיות הפועם בלבו. הפילוסופיה של לוסטיג טוענת בתוקף: ריפוי עצמי אינו קסם, הוא מדע יישומי של הגוף והנפש.

הבסיס המדעי של "רפואת על" אינו נשען על תיאוריות על-טבעיות, אלא על עקרונות מתחומים מבוססים היטב כמו פסיכולוגיה, נוירולוגיה, ופסיכוניורואימונולוגיה – המדע החוקר את יחסי הגומלין המורכבים בין התהליכים הנפשיים, מערכת העצבים והמערכת החיסונית. נקודת המוצא היא ההבנה שהגוף והנפש אינם שתי ישויות נפרדות, אלא מערכת אחת, משולבת ובלתי ניתנת להפרדה, המקיימת דיאלוג מתמיד. במרכז הדיאלוג הזה ניצב מושג קריטי שלוסטיג מכנה "עומס עצבי".

האויב השקט: המדע שמאחורי ה"עומס העצבי"

כדי להבין את יעילות השיטה, חיוני להבין את התיאוריה המדעית שעליה היא נשענת. "עומס עצמי" אינו מושג פואטי; זהו תיאור מדויק למצב פיזיולוגי שבו מערכת העצבים האוטונומית, ובעיקר הזרוע הסימפתטית שלה (מנגנון ה"הילחם או ברח" – Fight or Flight), נמצאת במצב של הפעלת יתר כרונית.

במצב תקין, מנגנון זה מופעל כתגובה לאיום מיידי וחולף. הלב מאיץ, לחץ הדם עולה, הורמוני סטרס כמו אדרנלין וקורטיזול מוצפים למחזור הדם – הכול כדי לאפשר לנו להתמודד עם הסכנה. לאחר שהאיום חולף, הזרוע הפאראסימפתטית (מנגנון ה"הרגע והעכל" – Rest and Digest) נכנסת לפעולה ומחזירה את הגוף למצב של רגיעה ואיזון.

הבעיה בעולם המודרני היא שהאיומים אינם עוד אריה בסוואנה. הם לחץ מתמיד בעבודה, דאגות כלכליות, קונפליקטים בין-אישיים, וחשוב מכל – זיכרונות של טראומות וחוויות קשות מהעבר שלא עובדו כראוי. המוח שלנו אינו מבחין בין איום ממשי לאיום נתפס. מבחינת מערכת העצבים, דד-ליין מלחיץ או זיכרון של אירוע משפיל יכולים להפעיל את תגובת ה"הילחם או ברח" באותה עוצמה. כשההפעלה הזו הופכת כרונית, הגוף נתקע במצב של "עומס עצבי".

ההשלכות הפיזיולוגיות של מצב זה ידועות ומגובות במחקרים רבים:

• דלקתיות כרונית: רמות גבוהות וקבועות של קורטיזול מובילות לדלקתיות מערכתית, הנחשבת למקור של מחלות רבות, ממחלות לב וכלי דם ועד מחלות אוטואימוניות.
• דיכוי המערכת החיסונית: סטרס כרוני מחליש את יכולת הגוף להילחם בזיהומים ובפתוגנים.
• בעיות במערכת העיכול: זרימת הדם מוסטת מהמעיים אל השרירים, מה שפוגע בתהליכי העיכול ומוביל לתסמינים כמו כאבי בטן, גזים, שלשולים או עצירות.
• השפעות נוירולוגיות: "עומס עצבי" פוגע באזורים במוח האחראים על ויסות רגשי, זיכרון וריכוז, ומוביל לתסמינים כמו חרדה, דיכאון, עייפות ו"ערפל מוחי".

כאן טמון המפתח המדעי: "רפואת על" גורסת שרוב התסמינים הפיזיים והנפשיים שאנו חווים אינם בעיות נפרדות ועצמאיות, אלא ביטויים שונים של אותה בעיית שורש – מערכת עצבים שאיבדה את יכולת הוויסות שלה ונמצאת ב"עומס יתר".

מתודולוגיה מדעית לריפוי: פרוטוקול בן שלושה שלבים

אם "עומס עצבי" הוא הבעיה, הפתרון חייב להיות תהליך שיטתי להפחתת העומס ולהחזרת המערכת לאיזון. "רפואת על" מציעה פרוטוקול מדויק, כמעט כמו ניסוי מדעי, המורכב משלבים לוגיים שכל אחד מהם נבנה על קודמו.

שלב 1: איסוף נתונים ודיאגנוזה (זיהוי השורש)

כל תהליך מדעי מתחיל בתצפית ובאיסוף נתונים. שלב זה בשיטה הוא המקבילה המדויקת לכך. במקום להסתכל רק על הסימפטום החיצוני, המשתתפים לומדים להפוך לחוקרים של עולמם הפנימי. הם אוספים "נתונים" על הקשר בין אירועים חיצוניים (טריגרים) לתגובות פנימיות (מחשבות, רגשות, תחושות גוף). הם מזהים את המשתנים הבלתי תלויים – אמונות הליבה, הזיכרונות הטראומטיים או הדפוסים הרגשיים – שמובילים באופן עקבי לתוצאה של מצוקה פיזית או נפשית. זהו שלב דיאגנוסטי חיוני המאפשר למקד את ה"טיפול" במקור הבעיה, ולא בסימפטום.

שלב 2: התערבות ממוקדת וכיול המערכת (שחרור אנרגיה רגשית)

לאחר זיהוי מקור העומס, מגיע שלב ההתערבות. הכלים והטכניקות לשחרור רגשי ב"רפואת על" אינם מעשי כישוף. הם יישומים פרקטיים של עקרונות נוירו-פיזיולוגיים. תהליכים אלו מאפשרים למערכת העצבים לפרוק את האנרגיה החשמלית והכימית העודפת שהצטברה בה. ניתן לחשוב על זה כמו על "אתחול" (Reboot) למחשב שתקוע. על ידי שחרור מבוקר של המטען הרגשי הכלוא, המערכת הסימפתטית נרגעת והמערכת הפאראסימפתטית (שאחראית על ריפוי, תיקון תאים ועיכול) יכולה לחזור לפעולה. זהו שינוי פיזיולוגי מדיד, הגורם לירידה ברמות הורמוני הסטרס, להפחתת הדופק ולתחושת רגיעה עמוקה.

שלב 3: יישום עקרונות הנוירופלסטיות (יצירת דפוסים חדשים)

זהו אולי ההיבט המדעי המובהק ביותר של השיטה. המושג נוירופלסטיות הוא אחת התגליות החשובות ביותר במדעי המוח במאה ה-21 – ההבנה שהמוח אינו איבר סטטי, אלא הוא גמיש ומשתנה ללא הרף בהתאם לחוויות, למחשבות ולפעולות שלנו. כל מחשבה שאנו חושבים וכל רגש שאנו מרגישים מחזקים קשרים עצביים מסוימים. שלב "יצירת הדפוסים החדשים", או גיבוש "תודעת ריפוי", הוא למעשה תוכנית אימון מודעת ביישום נוירופלסטיות. המשתתפים לומדים באופן שיטתי להחליש את "הכבישים הראשיים" הישנים במוחם – מסלולי הדאגה, הביקורת העצמית והפחד – ולסלול "כבישים" חדשים וחזקים של חמלה, קבלה וביטחון. על ידי תרגול וחזרה, דפוסים אלו הופכים לאוטומטיים. המוח משתנה פיזית, והתוצאה היא חוסן נפשי וגופני גבוה יותר.

ההוכחה האולטימטיבית: כשהתוצאות הופכות לעובדות מדעיות

פילוסופיה מדעית זקוקה להוכחות אמפיריות. הטיעון החזק ביותר לאמינותה של שיטת "רפואת על" מגיע ממחקר הערכה המקיף שערך פרופסור (אמריטוס) רמי בנבנישתי, איש אקדמיה בכיר מהאוניברסיטה העברית. הדו"ח שערך אינו אוסף של עדויות סובייקטיביות, אלא תיעוד סטטיסטי קפדני, המבוסס על כלים מחקריים מוכרים ועל ניתוח מדדים כמותיים לאורך זמן.

מתוך 184 משתתפים שענו על שאלונים בשלבים שונים של הקורס "תודעת ריפוי", נמצא כי כבר לאחר 6 שבועות בלבד חלה ירידה מובהקת במדדי חרדה, דיכאון ולחץ, עם גודל אפקט בינוני עד גבוה (Cohen’s d נע בין 0.62 ל־0.99).
לדוגמה:

• רמת החרדה ירדה מ־4.94 ל־2.02

• רמת הדיכאון ירדה מ־7.13 ל־3.78

• רמת הלחץ ירדה מ־9.11 ל־5.02

במעקב שבוצע לאחר סיום התהליך, נצפתה שמירה חלקית על ההשפעות החיוביות, בעיקר במדד הלחץ.

בנוסף, לפי נתונים פנימיים שנאספו במערכות הקורס לאורך השנים, כ־93.3% מהמשתתפים דיווחו על שביעות רצון גבוהה (ציון 7 ומעלה מתוך 10). למרות שאין מדובר במדד מחקרי בלתי תלוי, הנתון הזה מעיד על חוויית עומק חיובית ומתמשכת מצד מרבית המשתתפים, ואינו שונה מתוצאות הדו"ח — שניהם יחד מצביעים על מגמה ברורה של שינוי חיובי, גם רגשי וגם מדיד.

 

לסיכום, דן לוסטיג אינו מבקש מאיתנו להאמין בקסמים. הוא מזמין אותנו להבין את המדע של עצמנו. הוא מציג תזה ברורה: "עומס עצבי" הוא המקור לתסמינים רבים. הוא מציע מתודולוגיה סדורה להפחתת העומס, המבוססת על עקרונות פסיכולוגיים ונוירולוגיים. והוא מציג הוכחות כמותיות וחד-משמעיות לכך שהמתודולוגיה עובדת. "רפואת על" היא גישה המכבדת את האינטליגנציה של המשתתפים בה, ומעניקה להם לא רק תקווה, אלא גם את הידע, ההיגיון והכלים המדעיים לקחת את בריאותם בידיהם. זהו המדע של שינוי אפשרי.